מספרה הינה "בית מלאכה" לצורך קביעת גובה תשלום הארנונה

1.         המחלוקת המתעוררת בערעור שבפני היא בסוגיה פרשנית במהותה: כיצד יש לסווג מספרה המנוהלת ע"י המערערת, לצורך חיובה בארנונה על פי צווי הארנונה הרלונטים של עיריית תל-אביב.

האם יש לסווגה כ"מלאכה" כטענת המערערת, או כ"עסקים", כטענת המשיב, כמשמעותם של מונחים אלה בצווי הארנונה לשנות המס 2005-2006. לסיווג זה יש השלכה כלכלית, שכן אם מדובר בסיווג של "מלאכה", מסי הארנונה שעל המערערת לשלם נמוכים בשיעור ניכר (-.155 למ"ר) מהשיעור בו מחויבים "עסקים" בתל-אביב (-.284 ש"ח למ"ר).

צו הארנונה הרלונטי מגדיר בסעיף 3.4.1 בתי מלאכה ותעשיה לצורך חיובם בארנונה בשיעור המופחת הנ"ל כך:

"בתי מלאכה לייצור, מפעלי תעשיה ובתי דפוס..." אלה יחויבו בארנונה בשיעור -.155.94 ש"ח למ"ר.

המשיב וכך גם ועדת הערר, אליה פנתה המבקשת, סברו כי:

"אין היום מחלוקת כי מספרה אינה בית מלאכה במובן צו הארנונה, אלא בית עסק המעניק ללקוחותיו שרותי שערות".

משכך דחתה ועדת הערר את ערעורה של המערערת על החלטת המשיב, אשר חייב אותה בתשלום ארנונה לי סעיף 3.3 לצו, לאמור לפי הסיווג הכללי תחת הכותרת: "בניינים שאינם משמשים למגורים" במסגרתו מסווגים אף בתי עסק המספקים שרותים שאינם בתי מלאכה.

      2.   ועדת הערר סמכה ידיה על החלטה קודמת של ועדת הערר (בערר מס' 134-02-05) בה נקבע כי: "מספרות מהוות עסק למתן שרותים".

למסקנה זו הגיעה ועדת הערר הנ"ל (ברשות עו"ד סלי בסון) על יסוד ההבחנה שנעשתה בין עוסק בייצור מוצר מסוים, שאז ניתן לראות במחזיק הנכס לצורך חיובו בארנונה כבית מלאכה לבין ספק של שרותים אישיים, שאז אין לראות בו בית מלאכה, אלא עסק המספק שרותים אישיים אשר יש לסווג לפי סעיף 3.3 הנ"ל.

לאחרונה אישר בית משפט זה (בפסק דינה של השופטת מ. רובינשטיין בעמ"נ 280/06) עמדה זו של ועדת הערר, בקבעו כי ככלל יש לראות במספרות בתל-אביב, כעסק המספק שרותים אישיים וככזה יש לסווגן, לצורך חיובן בארנונה, לפי סעיף 3.3 הנ"ל במסגרת "בניינים שאינם משמשים למגורים".

3.      בכל הכבוד, אין בידי לקבל קביעות אלה של ועדת הערר, אשר קביעותיה צוטטו ע"י ב"כ המשיב, ושל בית משפט זה בערעור המנהלי הנ"ל.

אין חולק כי "כאשר אין בצו הארנונה הרלונטי סיווג קונקרטי למספרות, יש להעזר במבחן השכל הישר" ולסווג את המונח, או העסק הנישום, לפי המשמעות הרגילה שמייחסים לו בני אדם ולאו דווקא על פי המשמעות או הפרשנות המילונית של המונח (ראה פסק דינה הנ"ל של השופטת רובינשטיין).

מוכן אני אף לאמץ ההנחה של השופטת רובינשטיין, לפיה עסק מסוג "מספרה" אינו נתפס "בשפת העם" כעסק בעל אופי של "בית מלאכה לייצור".

עדיין אין להצדיק, לדעתי, את האבחנה בין מספרה לבין סנדלריה או עסק של מתפרה לתיקון בגדים, לצורך סיווג וחיוב שונה של ארנונה.

אין שוני מהותי, לדעתי, בין עסק של סנדלריה המסווג כבית מלאכה לצורך חיובו בארנונה, לבין עסק של מספרה המסווג כעסק המספק שרותים אישיים וככזה מסווג לצורך החיוב בארנונה לפי סעיף 3.3 לצו הארנונה.

4.      תוהה אני, מה "מייצרים" עסקים של סנדלריה, מתפרה לתיקון בגדים, מעבדה לתיקון מחשבים, או אפילו מוסך לפחחות וצבע, אשר מצדיק סיווגם כ"בית מלאכה לייצור" לצורך חיובם בארנונה.

כשם שהסנדלר עוסק, בעיקר, בתיקון נעליים שהתבלו, והחייט בתיקון בגדים למיניהם, עוסק הספר או בעל עסק של מספרה ב"תיקון" תספורת או עיצוב מחדש של השיער ע"י גזיזתו וסרוקו מחדש. כשם שהספר משתמש לצורך כך במספריים, מסרקים ומייבשי שיער למיניהם, כך הסנדלר או החייט נעזרים בכלי העבודה האופייניים להם לצורך תיקון הבגדים או הנעליים.

אין כל אלמנט "ייצורי" בסנדלריות, במתפרות "לתיקון בגדים בלבד", כמו גם, במעבדות לתיקון מחשבים ואף במוסכים לפחחות וצביעת מכוניות, "השונה" באופן מהותי מהאלמנטים "הייצוריים" הקיימים, וליתר דיוק, שאינם קיימים במספרות.

5.      על אף העדר שוני מהותי בין אופים של העסקים הנ"ל, סווגו רובם כ"בתי מלאכה לייצור", בעוד שהמספרה סווגה כ"עסק" והוכללה, לצורך חיובה בארנונה, תחת סעיף 3.3 לצו הארנונה.